מנהיגות בעידן ה-LIKE

הבהרה: פוסט זה אינו מתיימר להיות פוליטי או לייצג דעה פוליטית כלשהי.

בשבועות האחרונים התמודד אובמה עם השאלה האם לתקוף בסוריה. בתהליך קבלת ההחלטה הוא החליט לא להחליט לבד, אלא להתייעץ עם הסנאט ולהקשיב לרעיון היצירתי בנוסח הרוסי… כלומר, לא להכריז על אי התקפה ולנסות פתרון דיפלומטי. אז מה הבעיה?

או יותר נכון – האם יש בעיה? השאלה שהעסיקה אותי בסיפור הזה היא: מה עומד למבחן? בעיניי זו יכולת המנהיגות של מי שמשפיע על כל כך הרבה אנשים.

בהתחלה הייתה נחישות – לתקוף! ואז הרהורים ולבטים וספקולציות לרוב. הפרשנים הפוליטיים כבר הספידו את יכולת ההרתעה של ארה"ב וגייסו מושגים כמו ניסיון לרדת מעץ גבוה, ואני אומרת: בואו ניתן קצת קרדיט!

בעולם שבו כמעט הכל מתנהל ברשתות החברתיות, אני חושבת שאובמה בסך הכל רוצה LIKE!
הוא רוצה מה שכל אדם רוצה בבסיסו – שיאמינו לו, שיראו את צדדיו האנושיים, הוא רוצה להיות אותנטי.

כמי שכתבה כאן בעבר על מנהיגות אותנטית (נושא שחקרתי ומעסיק אותי רבות), אני מאמינה כי לא תמיד המנהיג יודע ויותר מכך: רצוי וכדאי לכולנו שהמנהיג לא תמיד ידע!
כפי שכתב יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים".
על אותו משקל, מהמקום בו אני "יודעים", לא יצמחו לעולם שינויים ופתרונות יצירתיים.

התלבטותו של אובמה מאתגרת, בעיניי, את התפיסה המסורתית לפיה "ידע הוא כוח" ומציעה חלופה בה אי הידיעה היא העוצמה האמיתית. פרדיגמה זו רלוונטית במציאות הארגונית הכה דינאמית המאפיינת את ימינו ועל אחת כמה וכמה את המציאות הפוליטית.

היכולת לשאול ולהרהר מבלי לדעת מראש את התשובה, הופכת קריטית למנהיג שכל החלטה שלו מהווה משק כנפי פרפר שמתפתח במהירות להשלכות רחבות.
כמה מסוכן כשאותו מנהל / מנהיג ממשיך לדעת את מה שהוא "יודע" ולעשות את מה ש"עובד תמיד", כאשר המפה כולה משתנה ללא הפסק.

מנקודת המבט שלי, רצונו של אובמה להשהות את החלטתו ולהתייעץ עם עמיתיו בסנאט, נבע גם מהצורך "להרגיש" באותה הזדמנות את העם האמריקאי. השהיית ההחלטה עד להתייעצות עם הסנאט אפשרה לו זאת, שכן אמצעי התקשורת, ובפרט הרשתות החברתיות, געשו ורבים גינו את רעיון התקיפה.
גם כאן מיהרו הפרשנים להגדיר את הנושא כשמיטת אחריות או העברתה לאחרים.
ואני שוב מציעה פרשנות נוספת: השימוש בחוכמת ההמון, מעבר לשימוש הפורמאלי והמוצהר בעצות המומחים מהסנאט.

חיזוק לכך ניתן למצוא בדבריו של ג'יימס סורוביצקי, שטען כי קבוצות הן חכמות מכל אחד מחבריהן, מוכשר ככל שיהיה. בתנאים המתאימים הן טובות יותר בפתרון בעיות, אימוץ חידושים, קבלת החלטות וחיזוי העתיד. וכך, התבונה הקולקטיבית היא שמעצבת תרבויות, עסקים ומדינות וגם את חיי היומיום שלנו.
אם אתם שואלים אותי, אובמה רצה להרגיש את ההמון יותר מאשר לקבל את עצת המומחים. הוא ידע שרק העם שלו, שחווה את ויאטנם, אפגניסטן ועיראק, יסייע לו בהחלטה שהתקשה לקבל.

ועכשיו – קחו את כל זה ונסו לחשוב על הארגון שלכם ועל המנהלים העומדים בראשו ושאלו את עצמכם כיצד הייתם מפרשים התלבטות או אי ידיעה מראש של אחד מהם – כגדולה או כחולשה?
אותי זה מעסיק כבר כמה שבועות…

נכתב על ידי לירון ברששת-פיקר.

*לירון ברששת-פיקר היא יועצת ומפתחת הדרכה ולמידה ב"לוטם"

אודות המחבר

השארת תגובה