"הריקוד האחרון": מחשבות על מייקל ג'ורדן, מנהיגות ומוטיבציה

השבוע הסתיימה לה סדרת המופת, על קבוצה שהפנטה את עולם הכדורסל, עם שחקן שהפנט את העולם בכלל.
הריקוד האחרון – מעבר להיותה שיר אהבה לספורט – היא סדרה על אנשים, ארגונים, תוצאות, תהליכים, שפשוט יודעת איך לספר סיפור מרתק.
בתוך ים הנושאים שיש בתוכה, המנהיגות של ג'ורדן היא אחד הנושאים הבולטים והמדוברים ביותר. הנה הסיכום שלי:

  1. אני מעריץ של מייקל ג'ורדן.
    אני נוהג לומר בסדנאות, שאפשר לחלוק על כל מה שאני אומר – פרט לדבר אחד: ג'ורדן הוא הכדורסלן הגדול בהיסטוריה. (Great Of All Times )GOAT. נקודה.
  2. ג'ורדן הוא מנהיג טבעי.
    הכריזמה שלו נשפכת החוצה כמו בקבוקי השמפניה שפתח אחרי אליפויות. הוא נכנס לחדר וממלא אותו בנוכחות פיזית ורגשית.
    ברור שהוא ניחן במתת אל – ספורטיבית ואישיותית. הדבר המעניין הוא איך הוא משתמש בכך כדי להניע את השחקנים סביבו.
  1. מתוך הסדרה עולה, שכדי להניע את האנשים ששיחקו לצידו, ג'ורדן השתמש בשני כלים עיקריים:
    דוגמא אישית ופחד.

אלו הם אולי שני הכלים הכי חזקים בהנעה. הם גם מאוד מנוגדים.
דוגמא אישית עובדת על המוטיבציה הפנימית. פחד עובד על המוטיבציה החיצונית.

לרוב קשה למצוא אותם הולכים יחד. כשזה קורה, כמו כאן, זה מייצר דיסוננס אצל האנשים. היה מורכב מאוד לשחק ליד מייקל.

  1. בשורה התחתונה – שיטת ההנעה שלו נכשלה.
    שבע שנים ראשונות ללא אליפות, הן לטעמי בין היתר בגלל זה.
  1. לאחר חוסר ההצלחה הזו לזכות באליפות, שיקגו בולס ממנה את פיל ג'קסון למאמן הקבוצה.
    בספר שלו "11 אליפויות" כותב ג'קסון על מייקל:
    "בשיחה הראשונה שלנו אמרתי לו שכוכב אמיתי נמדד בשיפור שהוא יוצר בקרב חבריו. מייקל אמר 'אוקיי' והלך.
    למייקל הייתה נוכחות אדירה, הוא היה ביצועיסט מלידה. הרגשתי שהקבוצה זקוקה למנהיג נוסף כדי לאזן את הפרפקציוניזם של מייקל,
    לכן החלטתי שביל קרטרייט (השחקן המבוגר ביותר בקבוצה ומנהיג שקט) יחלוק את תפקיד הקפטן לצד ג'ורדן. הוא היה הסלע האיתן שהחזיק את הקבוצה".
  2. המנהיגות של מייקל יכלה להניב תוצאות רק מתחת למטריית המנהיגות של פיל ג'קסון וקרטרייט (וגם סקוטי פיפן).
    הם הביאו גישה מנהיגותית אחרת – כזו שרואה את האנשים, מחברת אותם, ומאזנת (לפעמים גם ממתנת) את האש שהביא ג'ורדן.

לא סתם מייקל סירב לשחק עבור אף מאמן אחר.

  1. על הפרקט ג'ורדן היה רוצח בדם קר. מחוצה לו נראה שהוא היה אדם הגון, חולק כבוד לאנשים, בעל חוש הומור, שנון, ובכלל, אחד שיודע להנות מהרגע.
    ממש ד"ר ג'ורדן ומיסטר מייקל.
    לא פחות משהדהים אותי הטירוף שלו כספורטאי, נדהמתי מהיכולת שלו להישאר בנאדם למרות הטירוף סביבו כמותג.
    האיש כונה 'ישו השחור' ואלוהים – קשה להישאר אדם כשזה מה שאתה שומע כל הזמן. צריך להעריך אותו על כך.
  1. אני אישית לא הייתי רוצה להיות מייקל ג'ורדן, לא הייתי רוצה לשחק איתו, ובטח שלא נגדו.
    האמת היא שבסך הכל, הכי כיף זה להיות האוהד של MJ.
    .GOAT נקודה.

אודות המחבר

שרון רצבי, מנהל תחום פיתוח מנהלים


השארת תגובה